התעסוקה והשכר בטרם הפרישה

בנק ישראל

דוברות והסברה כלכלית

כ”ב אדר, תשע”ג

4 במרץ, 2013

 


הודעה לעיתונות:

בנק ישראל מפרסם קטע מתוך דו”ח בנק ישראל לשנת 2012, שיפורסם בקרוב:

התעסוקה והשכר בטרם הפרישה

  • שיעורי התעסוקה של בני 55 ומעלה עלו משמעותית בעשור האחרון.

  • בקבוצות הגיל המתקרבות לגיל הפרישה, שיעורי העובדים שממשיכים לעבוד משנה לשנה דומים לשיעורים המאפיינים עובדים בראשית שנות ה-40 שלהם. מגמת ההתפתחות של שכר העובדים המתמידים המבוגרים דומה אף היא לזו של הצעירים.

  • בין השנים 2003 ו-2009 ההסתברות של עובדים מבוגרים לשרוד בתעסוקה עלתה במידה רבה יותר מאשר אצל עובדים בראשית שנות ה-40 שלהם.

הפרישה מכוח העבודה בגיל המבוגר, והשפעותיה על הכנסות הפרטים ועל המצב הפיסקלי, תופסות בשנים האחרונות מקום חשוב במדיניות הכלכלית והחברתית של הממשלות בישראל ובעולם. העלייה שחלה בתוחלת החיים דורשת התאמות מצד מערכות הפנסיה והביטוח הלאומי, כדי שהן יוכלו לספק הכנסה נאותה לפורשים, והיא מגדילה את נחיצותה של הארכת תקופת העבודה. התבגרות האוכלוסייה משפיעה על גודלו של כוח העבודה, על ההוצאה לצריכה פרטית, ועל הכנסותיה של המדינה ממיסים והוצאותיה על שירותי בריאות, רווחה ושירותים ציבוריים נוספים.

בשנים 2004—2009 גיל הפרישה הקבוע בחוק הועלה בתהליך הדרגתי, אם כי מהיר יחסית לעולם, מ-65 ל-67 לגברים ומ-60 ל-62 לנשים[1]. לאחר יישומו המלא של השינוי בחוק נמשך בשנים 2011 ו-2012 הדיון הציבורי הער במדיניות הפרישה: ב-2011 הכנסת דחתה את יישום התוכנית להעלות את גיל הפרישה של נשים ל-64. המתנגדים להמשך ההעלאה של גיל הפרישה של נשים טענו בין היתר שיהיו לדבר שתי השפעות שליליות על הכנסות הנשים: (1) מאחר שרבות מהן מאבדות את מקום עבודתן בגיל מבוגר, הן יצטרכו להמתין ללא שכר עד לקבלת קצבת הזקנה והפנסיה התעסוקתית (אם צברו זכויות לפנסיה כזאת). (2) המשך ההעלאה יאלץ נשים להמשיך לעבוד בשכר נמוך, היות שהשכר הולך ודועך בגיל המבוגר, והדבר עלול לפגוע ברווחתן. טענות מקבילות ניתן לטעון גם לגבי הגברים המבוגרים. מצד שני, ב-2012 הוגשה לבג”ץ עתירה בדבר ביטולה של החובה לפרוש בגיל 67 – לאחר שבית הדין לעבודה חייב את אוניברסיטת בר אילן לפצות כספית עובדת שהאוניברסיטה סירבה לשקול להעסיקה אחרי גיל 67.

שיעורי התעסוקה של כלל האוכלוסייה עלו מאז ראשית שנות ה-2000. בקרב קבוצות הגיל של בני ה-55 עד גיל הפרישה הרשמי העלייה הייתה גבוהה יותר מאשר בקרב אנשים בגילאי העבודה העיקריים[2] (לוח ח-2). אך למרות שעל פני הזמן חלה עלייה מהירה בשיעורי ההשתתפות בכוח העבודה והתעסוקה של המבוגרים, שיעורים אלה נותרו נמוכים בהשוואה לקבוצות גיל צעירות יותר: אצל נשים השיעורים נמוכים יותר בעשור החיים החמישי, ואצל גברים – בעשור השישי (איור ח-5)[3]. גם הממוצע של שעות העבודה נמוך יותר בקרב המבוגרים, וייתכן שמאפיינים אלה מצביעים על כך שהזיקה לשוק העבודה הולכת ופוחתת עם הגיל (איור ח-6). אך ייתכן שתמונה זו משקפת הבדלים בין צעירים למבוגרים מבחינת התכונות וההיסטוריה התעסוקתית, ולכן חשוב לבחון אותה ישירות ביחס למצבם של אותם עובדים בגיל מבוגר.

הניתוח שנציג להלן בודק את השינויים השוליים בתעסוקה ובשכר[4] של המבוגרים שמתקרבים לגיל הפרישה, והוא מראה כי בהשוואה לקבוצות הגיל הצעירות, המבוגרים שמועסקים אינם נוטים להפסיק לעבוד בשיעורים גבוהים יותר ושכרם אינו יורד. ממצאים אלה מסייעים להבין כיצד מדיניות הפרישה משפיעה על רווחתם של המועסקים המתקרבים למועד הפרישה. בהמשך מופיע ניתוח שבודק כיצד השינוי בחוק גיל הפרישה משפיע על השרידות בתעסוקה של קבוצות הגיל המתקרבות לפרישה, וניתוח זה מאשש ממצאים קודמים בדבר השפעותיו החיוביות.

איור ח-5: שיעורי התעסוקה לפי קבוצות גיל ומגדר, יהודים לא חרדים, 2011 (אחוזים)

איור ח-6: ממוצע שעות העבודה לשבוע של שכירים, לפי קבוצות גיל ומגדר, יהודים לא חרדים, 2011

המקור: עיבודי בנק ישראל לסקר כוח אדם של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה.

 

המשכיות בתעסוקה והתפתחות השכר בטרם הפרישה

כדי לבחון את מצבם של העובדים המבוגרים בשוק העבודה, אנו משתמשים בקובץ שעוקב אחר מדגם של השכירים במשק בשנים 2000—2010. קובץ זה עוקב אחר אותם פרטים לאורך זמן (נתוני פנל), ולכן הוא מאפשר לבחון ברמת הפרט את השינויים השוליים שחלו על פני התקופה בתעסוקה ובשכר, ולהשוות שינויים אלה בין קבוצות שונות של פרטים. הקובץ מכיל נתונים לגבי חודשי העבודה במשרות השונות, השכר לחודש עבודה, מגזר התעסוקה והפרשות שונות מהשכר. כמו כן מכיל הקובץ נתונים דמוגרפיים כגון תאריך הלידה, המצב המשפחתי, תעסוקת בן הזוג, מועד העלייה לארץ, יישוב המגורים ומספר הילדים. הניתוח מתמקד באוכלוסייה היהודית בלבד, שכן השתתפותם של הערבים בכוח העבודה נמוכה יחסית בגילאים המבוגרים[5] – לכן בקובץ שברשותנו ייצוגם בקבוצות הגיל המבוגרות נמוך, והוא אינו מאפשר לבסס עליו מסקנות.

איור ח-7 מציג את שיעורם של הממשיכים לעבוד בשנה הבאה מתוך כלל העובדים, וזאת בשנים נבחרות, בשלבים שונים של מחזור העסקים ולפי קבוצות גיל ומגדר. נתונים אלה מראים כי בקרב המועסקים המתקרבים לגיל הפרישה, שיעור הממשיכים לעבוד אינו נופל מהשיעור בקרב המועסקים הנמצאים בראשית שנות ה-40 שלהם. ייתכן שהיעדר ההבדלים בשרידות נובע מכך שבקבוצות הגיל הצעירות יותר עובדים אולי הופכים משכירים לעצמאים[6] ויותר עובדים יוצאים לנסיעות עבודה ממושכות בחו”ל (relocation). כמו כן ייתכן שהמועסקים בקבוצות המבוגרות הם עובדים “חזקים” יותר ולכן הם שורדים בתעסוקה לאורך שנים[7]. אצל נשים היעדר ההבדלים בשיעורי השרידות יכול לנבוע גם מכך שהצעירות יוצאות זמנית מתעסוקה לחופשות לידה או כדי לטפל בילדים.

איור ח-7: שיעורם של הממשיכים לעבוד בשנה הבאה מתוך המועסקים, שנים נבחרות

א. גברים ונשים לפני גיל הפרישה

ב. גברים ונשים בני 40—43

המקור: עיבודי בנק ישראל.

איור ח-8 מציג את השינוי השולי משנה לשנה בשכר של העובדים הממשיכים הצעירים והמבוגרים, וזאת לפי קבוצות של מגדר ושכר. אצל בעלי השכר הבינוני והגבוה שנמצאים שנים ספורות לפני הפרישה, השינוי השולי בשכר נמוך במקצת מזה המאפיין את הצעירים המצויים בראשית שנות ה-40 שלהם, כ-20 שנים לפחות לפני גיל הפרישה. אצל בעלי השכר הנמוך, שיעורי השינוי בשכר המבוגרים נמוכים בהשוואה לצעירים. עם זאת, גם בקבוצה זו שיעורי השינוי בשכר (הממוצע לחודש) הם חיוביים. ממצאים אלה מלמדים כי לא ניכרת ירידה בשכר בשנות העבודה שלפני הפרישה, ועבור מרבית השכירים מגמת ההתפתחות של שכר המבוגרים דומה לזו של הצעירים.

איור ח-8: השינוי השולי בשכר השורדים, לפי שנים ולפי קבוצות של שכר ומגדר

איור ח-8.א: גברים

איור ח-8.ב: נשים

המקור: עיבודי בנק ישראל.

השינוי שחל ב-2004 בחוק גיל הפרישה והשפעתו על התעסוקה בטרם הפרישה

גיל הפרישה הרשמי הוא הגיל שבו אדם רשאי לפרוש מעבודתו וליהנות ממלוא הזכויות הפנסיוניות המגיעות לו. זכויות אלה כוללות פנסיה תעסוקתית, במידה שיש, וזכאות לקצבת זקנה – בכפוף לעמידה במבחן הכנסות[8]. בינואר 2004 הממשלה שינתה את החוק המגדיר את גיל הפרישה הרשמי, חוק גיל הפרישה, והעלתה את גיל הפרישה הרשמי. ההעלאה נפרשה על פני 5 שנים, ובכל פעימה הגיל הרשמי נדחה ב-4 חודשים. השינוי חל על נשים ילידות 1944—1947 ועל גברים ילידי 1939—1942. לנשים ילידות מאי 1947 ואילך ולגברים ילידי אפריל 1942 ואילך גיל הפרישה הועלה ל-62 ו-67, בהתאמה. לנשים נקבע מתווה להמשך ההעלאה לגיל 64, אך מאז הכנסת דחתה את יישומו.

בדוח בנק ישראל לשנת 2010 הופיע ניתוח של השינוי בשיעורי ההשתתפות בעקבות העלאת גיל הפרישה. בניתוח זה מצאנו כי לאחר שינוי החוק, בין השנים 2005—2009,  עלה שיעור ההשתתפות של נשים בנות 60—61 בכ-9.4 נקודות אחוז ושל גברים בני 65—66 בכ-17.1 נקודות אחוז[9]. הקבוצות שאת שינוי התנהגותן בדקנו היו מבוגרות מגיל הפרישה הרשמי הקודם, ולכן ניתן היה לצפות שבטרם שינוי החוק הן יהיו מועסקות בשיעורים נמוכים. בניתוח שנערך אז התבססנו על נתוני סקרי כוח האדם של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, ובדקנו את ההשפעה על שיעור ההשתתפות תוך פיקוח על תכונותיהם של המשתתפים בכוח העבודה ושל אלה שאינם משתתפים בו. בניתוח שמוצג להלן אנו בודקים שוב את השפעת השינוי שנערך בחוק גיל הפרישה, אך הפעם על הנטייה השולית לפרוש מתעסוקה בטרם מגיעים לגיל הפרישה, וזאת תוך מעקב אחרי עובדים ספציפיים במסגרת הפנל.

ערכנו את הבדיקה על ידי כך שהשווינו בין השינויים השוליים בשרידות בשוק העבודה[10] של קבוצות גיל צעירות בשנתיים עד חמש שנים מגיל הפרישה הקודם. השווינו בין הקבוצה שהושפעה בעת הבדיקה משינוי החוק, קבוצת הטיפול, לבין הקבוצה שלא הושפעה ממנו, קבוצת הביקורת. קבוצת הביקורת כוללת נשים (גברים) ילידות (ילידי) 1945—1948 (1940—1943) שהיו בנות (בני) 55—58 (60—63) בשנת 2003, ואילו קבוצת הטיפול כוללת נשים (גברים) ילידות (ילידי) 1951—1954 (1946—1949) שהיו בנות (בני) 55—58 (60—63) בשנת 2009. הבדיקה נערכה על יסוד הנחה מרכזית, היינו שנשים בנות 55—58 וגברים בני 60—63 מקבוצת הביקורת לא ידעו ב-2003 שגיל הפרישה הרשמי יידחה, וכאשר הדבר נודע היה זה כפי הנראה מאוחר מדי לשנות את התנהגותם בשוק העבודה בתקופה שלפני הפרישה. לעומת זאת, נשים וגברים מקבוצת הטיפול ידעו על הדחייה כשנתיים לפני שהם הגיעו לגיל הנבדק, ולכן היה להם כנראה די זמן להתאים את התנהגותם בשוק העבודה בטרם הפרישה.

השנים שבחרנו לצורך ההשוואה דומות מבחינת מחזור העסקים. 2003 ו-2009 היו שנים של יציאה ממיתון (אם כי ב-2003 המיתון היה עמוק וארוך יותר) והשנים העוקבות – 2004 ו-2010, בהתאמה – היו שנות צמיחה. בהקשר זה חשוב להעיר כי במרוצת השנים שחלפו בין 2003 ו-2009 התחזקה מאוד המדיניות הפעילה בשוק העבודה, וגם היא השפיעה על התרחבות התעסוקה. אך סביר להניח כי מדיניות זו השפיעה בעיקר על קבוצות צעירות מאלה שנבדקו, ובמידה פחותה על בני ובנות 55 ומעלה, משום שקבוצות גיל אלה – ולעיתים אף קבוצות צעירות יותר – הוחרגו ממרבית כלי המדיניות[11].

עוד חשוב להעיר כאן כי השימוש בקובץ שתואר לעיל אינו חף מחסרונות. מאחר שאנו מנתחים את השינוי השולי בשרידות בשנים שונות, הפרטים שנמצאים בקובץ בשנה מאוחרת יותר עשויים להתאפיין ביציבות גבוהה יותר בשוק העבודה, כמו גם במספר גבוה יותר[12], וזאת משתי סיבות: (1) “השפעת קבוצת הגיל”: חלק מהעלייה שחלה במרוצת השנים בשיעורי התעסוקה של המבוגרים נובע מעלייה בשיעורי ההשכלה ובמאפיינים נוספים, למשל ברמת הבריאות ובתוחלת החיים. (2) העלאת גיל הפרישה, שהיא האפקט הנבחן.

באיור ח-7 לעיל ניתן לראות כי בהשוואה ל-2003, ב-2009 שיעורי השרידות של הגברים לפני גיל הפרישה היו גבוהים משמעותית, וכי לא הייתה עלייה מקבילה בשיעורי השרידות של העובדים הצעירים. בקרב הנשים, לעומת זאת, העלייה הייתה דומה בשתי הקבוצות.

כדי להשוות בצורה מדויקת יותר בין השרידות בתעסוקה של קבוצת הטיפול ושל קבוצת הביקורת, השתמשנו במודל בינארי (probit) האומד את השפעתם של משתנים שונים על ההסתברות להמשיך לעבוד משנה לשנה, תוך הבחנה בין הקבוצות. הגורמים שאת השפעתם בדקנו הם: המגדר, השכר, המצב המשפחתי (נשוי לעומת היתר), האם העובד מועסק במגזר העסקי או הציבורי, עולה לעומת ותיק, והאם העובד עבד 10 חודשים או פחות בשנה הראשונה. הניתוח נערך הן לקבוצה כולה והן לקבוצות משנה שקובצו לפי מגדר ולפי שלוש קבוצות שכר – נמוך, בינוני או גבוה[13]. לשם ביקורת נוספת אמדנו בדיוק אותו מודל גם לנשים ולגברים בני 40—43.

ממצאי הבדיקה מראים כי כאשר מדובר בנשים בעלות שכר גבוה ובנשים וגברים בעלי שכר נמוך, אזי בקרב הגילאים שנבדקו, דחיית גיל הפרישה העלתה את ההסתברות לשרוד בשוק העבודה בשנה הבאה. לעומת זאת, על בעלי שכר בינוני ועל גברים בעלי שכר גבוה הדחייה לא השפיעה (לוח ח-5). בהשוואה לקבוצת הגיל הצעירה הממצא המרכזי הוא, שבין השנים 2003 ל-2009 הסיכוי השולי לשרוד בשוק העבודה עלה במידה רבה יותר בקבוצה המבוגרת. ממצא זה מתיישב עם העובדה שבתקופה הנבדקת שיעורי התעסוקה (המחושבים על פי סקרי כוח האדם) של הקבוצות הצעירות עלו פחות מהשיעורים בקבוצות המבוגרות.

 

לוח ח-5: השפעת ההימצאות בקבוצת הניסוי, לעומת הימצאות בקבוצת הביקורת,

על השרידות השולית בשוק העבודה, לפי קבוצות מגדר ושכר1

 

נשים בנות 55—58

גברים בני 60—63

 

שכר נמוך

שכר בינוני

שכר גבוה

שכר נמוך

שכר בינוני

שכר גבוה

הימצאות בקבוצת הניסוי לעומת הביקורת

השפעה חיובית

(6.1)

לא נמצאה השפעה

השפעה חיובית

(15)

השפעה חיובית

(7.5)

לא נמצאה השפעה

לא נמצאה השפעה

המקור: חישובי בנק ישראל.

  1. כאשר לא נמצאה השפעה פירוש הדבר שלא נמצאה השפעה מובהקת ברמת מובהקות של 10 אחוזים או פחות. בכל יתר המקרים ההשפעה שנמצאה היא מובהקת וכיוונה חיובי. הערך המופיע בסוגריים הוא השינוי באחוזים של ההסתברות להמשיך לעבוד בקרב הקבוצה שהושפעה מהרפורמה, והסתברות זו נאמדת במודל probit.


[1] בהשוואה בין לאומית ניצבת ישראל בקרב מיעוט ממדינות OECD שבהן גיל הפרישה של הנשים שונה מזה של הגברים. רבות ממדינות אלה מתכננות להשוות את הגילאים  עד לשנת 2050, אך ישראל אינה נמנית עמן.

[2] אלה הם פני הדברים גם למרות העובדה שקבוצת הגיל כוללת כעת אנשים מבוגרים יותר.

[3] בהשוואה בין לאומית שיעורי התעסוקה של בני 55+ בישראל הם גבוהים.

[4] כלומר, האם מי שעבד בשנה מסוימת המשיך לעבוד בשנה שאחריה והאם שכרו הממוצע לחודש עבודה ירד בין השנים.

[5] ישיב, ע’, נ’ (קלינר) קסיר (2009), “דפוסי ההשתתפות של ערביי ישראל בשוק העבודה”, בנק ישראל, חטיבת המחקר, סדרת מאמרים לדיון 2009.11.

[6] קובץ הנתונים כולל, כאמור, שכירים בלבד.

[7] ייתכן ששיעורי ההשתתפות הנמוכים יותר בקרב המבוגרים מצביעים על כך שבקבוצת הגיל המבוגרת קיימת מלכתחילה סלקטיביות רבה יותר בבחירה לעבוד.

[8] גיל הזכאות לקצבת זקנה שאינה מותנית בהכנסות עומד על 70 לגברים. לנשים הוא עולה בהדרגה מ-65 ל-70, בתהליך שהחל ב-2004, כך שעבור נשים שנולדו ממאי 1950 ואילך הוא יעמוד על 70.

[9] בנק ישראל (2011), דין וחשבון 2010, פרק ה’.

[10] השינוי השולי בשרידות הוא הסיכוי שאדם יעבוד בשנה מסוימת, בהינתן שהוא עבד בשנה הקודמת.

[11] ככל שיתאחר מועד הבדיקה, כך ייחלש תוקפה של ההנחה שהקבוצות המבוגרות הושפעו במידה פחותה מהמדיניות הפעילה בשוק העבודה, וזאת משום שהן היו צעירות מגיל 55 כאשר התחילו ליישם את המדיניות.

[12] תכונה זו גם באה לידי ביטוי בגידול שחל עם השנים במספר התצפיות הקיימות בקובץ בכל קבוצת גיל.

[13] שלוש רמות השכר נקבעו באופן הבא: עד אחוזון 25, אחוזון 25—75 ומעל אחוזון 75 של שכר קבוצת המגדר באותה השנה (בכל קבוצות הגיל).